אנימל - קורט והחושך הגדול סיפור על התמודדות עם פחד מחושך
לימודי טיפול בעזרת בעלי חיים | לימודים | מטפלים
חפש
מאת: איל איבניצקי - מטפל ריגשי בעזרת בעלי חיים וביבליותראפיסט
"באנו חושך לגרש. בידינו אור ואש."
שקורט, כלבי, שמע איתי את השיר הזה בפעם הראשונה הוא היה אז קטן. בן 4.
גם אני לא הייתי אז כך כך גדול.
"סורה חושך מפני האור."
"מה זה סורה?" שאל אותי קורט תוך כדי שהוא מרים אוזן אחת.
הסברתי שסורה זה לך מפה.
ושחושך זה בעצם מילה שמתארת את יוון.
הוא התעלם ואמר שחושך זה דבר מפחיד.
הוא סיפר שכשיש חושך בחדר מדרגות הוא לא מעז ללכת. 
הוא עוצר במקום. עד שאני מדליק את האור.
הכלב קורט
​מה מפחיד בחושך?
קורט מפחד מחתולים שיקפצו לו על הגב.
אני קצת מפחד שתבוא איזה מכשפה. וגם שאפול כי אפספס מדרגה.
 
ממה אתם מפחדים?
 
בכול אופן אחרי ששמענו את השיר קורט רקע ברגלו ואמר "סורה חושך".
הוא החליט שכדאי שנצא להתמודד עם הדבר הגדול והמפחיד הזה...
 
זה היה לילה חשוך במיוחד.
לא היה ירח והעננים הסתירו גם את האור החלש מהכוכבים.
אני וקורט צעדנו ברחובות,
כדי למצוא מישהו שאולי יוכל ללמד אותנו מה לעשות
נגד הפחדים והחששות..
 
בעודנו מחפשים והולכים בשדה,
קורט, שתמיד דעתו מוסחת ממשהו החל  לחפור באדמה ולחפש עכברים.
כן, כן,  עכברים.
אולי אתם חושבים שאחרי עכברים רודפים רק חתולים אבל לא…
לקורט היה פעם חבר חתול שחור, שענה לשם שחורי,
שלימד אותו את המשחק הנחמד הזה ומאז קורט מאוד אוהב…
אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי ואנחנו מדברים על אותה פעם שהתמודדנו עם החושך...
 
קורט רדף אחרי עכברים,
ואני רדפתי אחריו.
ואז פתאום משום מקום ראינו ציפור לבנה בגודל כזה,
יורדת מהשמיים ונוחתת בדיוק על עכבר קטן שרץ לו בשדה.
קורט רץ אליה בקשקושי זנב והחל לנבוח.
מזל שאני מבין קצת כלבית אז אני יכול להגיד לכם על מה הם דיברו...
אחרי השלום שלום ומה שלומך ואיזה יופי ואיך הצלחת לתפוס ככה את העכבר,
שאל קורט..
תגידי גברת תנשמת איך את עם החושך מסתדרת?
לתנשמת אוזניים מדהימות ששומעות עכברים שרצים גם מתחת לאדמה.
על נוצות מיוחדות שלא משמיעות רעש שהכנפיים מתעופפות.
ויש לה גם עיניים גדולות שגם כן עוזרות.
"תודה רבה גברת תנשמת, אנסה להקשיב חזק יותר וכך פחות להיות מופתע ומבוהל"
 אמר לה קורט ורץ לו הלאה.

ואני רץ אחריו.
לפתע התיישב קורט מתחת לעץ גדול והרים את ראשו מעלה.
אני מסתכל גם ורואה צלליות מרחפות שם בין הענפים.
כאילו ציפורים אבל לא.
משהו שאפשר לראות לשנייה ואז הוא נעלם.
קורט החל לקרוא להם בכלבית מדוברת.
ואז אחרי הרבה זמן אחד מהצלליות ירד לעברנו. 
הוא נתלה הפוך מהענף שראשו כלפי מטה.
קורט נבהל והסתתר מאחורי, אז אני דיברתי.
"מה שלומך איש העטלף?"  שאלתי.
"קרא לי בט מן." הוא השיב.
"ושלומי טוב."
"ולמה אתה הפוך?"
"ככה אני נח  וישן."
"זה נכון שאתה לא מפחד מהחושך?" ניגשתי ישר לעניין.
"חושך? למה לפחד? אני חי בחושך. אני ער בחושך."
"אולי בגלל שיש יצורים כמוך בחושך אז אנחנו הילדים כל כך מפחדים" אמרתי לו בתקווה שהוא לא יעלב.
" כן זה נכון שאני נראה קצת מפחיד ויש שיגידו שאולי קצת מכוער אבל אני מאאאוווווד נחמד."
"אני אוכל רק פירות. בשביל לדעת לאן לעוף אני לא צריך לראות והאמת שילדים אני אוהב כמו את שאר החיות."
"אז איך אתה יכול לעזור לי ולקורט שמהחושך נפסיק לפחד?"
"אני חושב שבעיקר צריך לזכור שדברים
בחושך אינם באמת מפחידים כמו שהם נראים.
שלפעמים הם דווקא די נחמדים.
ושיכול להיות שאם היינו פוגשים אותם באמצע היום שמהגן יוצאים
היינו יכולים להיות חברים ממש טובים."

"תודה רבה אדון עטלף." אמרתי.
"תודה רבה בטמן" הוסיף קורט.

"להתראות" אמר העטלף.
"אם אתם רוצים עוד תשובות לכו למשפחת גחליליות."
שמענו בעצתו וחיפשנו וחיפשנו עוד ועוד אך לא מצאנו את אותה משפחה.
תגידו לי אתם מה עושות הגחליליות? איך מהחושך הן לא מפחדות?