טיפול באוכלוסיות בסיכון בעזרת בעלי חיים

מאת: ליאת שני-כסיף, מרכזת התכנית לטיפול בעזרת בעלי חיים במכללת לוינסקי לחינוך

רויטל (שם בדויי), בת 22, הגיעה למרכז היום לנפגעי סמים
לאחר חיים ברחוב. סיפור חייה כלל הזנחה והתעללות, שהחלו
בילדותה. רויטל נאלצה לשרוד מצבים קשים מנשוא, עד שלבסוף ברחה מביתה בגיל 14 – משם הגיעה לרחוב. רויטל חוותה ברחוב השפלה, רעב, וניצול – בדיוק כפי שחוותה בביתה. היא איבדה את האמון בבני אדם.

במרכז היום לנפגעי סמים, נהוג היה לעבוד בקבוצות. הקבוצה
היא בסיס, מקור לתמיכה ושייכות באמצעותה ניתן בהדרגה
לחלוק קשיים, לחוש שוב בטחון, ולנסות לחזור לאט לאט לחיים
רגילים. רויטל, בחורה אינטיליגנטית, חריפה, מיוחדת במינה - התקשתה מאוד להשתלב בקבוצה: היא  הייתה חשדנית,  

תוקפנית, ומסוגרת. היא לא חשה שהיא יכולה להעזר בחברים.  
 
במרכז היום הייתה פינת חי טיפולית, כחלק ממודל טיפולי ייחודי שפותח במקום: כל מטופל, עם קבלתו למרכז – קיבל תחת אחריותו בעל חיים. המטופלים היו אחראים על הטיפול היומיומי בבעלי החיים, בעזרת צוות המרכז. פעמיים בשבוע התקיימו קבוצות טיפול בעזרת בעלי חיים (בהנחיית מטפלות מקצועיות), בהן ניתן היה לעבד את התכנים הרבים והמורכבים שעלו סביב הקשר של המטופלים עם בעלי החיים. 

בפינת החי היו ארנבונים, שרקנים, כלבה, צבים, חמוסים, אוגרים, ועוד. רויטל נקשרה עד מהרה לכלבה ולאוגרים, וטיפלה בהם במסירות אין קץ. לעיתים קרובות ראיתי אותה מדברת אליהם ברכות ובעדינות. הקשר של רויטל עם בעלי החיים היה כה שונה מהקשר עם חבריה לקבוצה: עימם, היא שיחזרה חוויות של דחייה, תוקפנות, והשפלה – כך שנשארה למעשה מבודדת, ובלי תמיכה ממשית.

אולם, חברי הקבוצה הבחינו בטיפול המסור של רויטל בבעלי החיים שהיו תחת אחריותה. הם שמו לב, כי עם בעלי החיים, רויטל מבטאת צד אחר שלה: צד רך יותר, פגיע, חומל. 

בהדרגה, הנושא החל לעלות בקבוצה הטיפולית. רויטל תארה, מה היא "מרשה לעצמה" להרגיש עם בעלי החיים, שבשום אופן אינה מסוגלת להרגיש עם בני אדם: "אני 'כיביתי' את עצמי... כל כך הרבה סבל, שהייתי חייבת להיות מנותקת...לא להרגיש כלום. אבל איתם (עם בעלי החיים) – הם מזכירים לי, שבעצם, אני יודעת גם לאהוב". רויטל תארה עד כמה חשוב לה לטפל בהם. היא אמרה: "הם מכריחים אותי לעשות, לא להתייאש – כי הרי הם כל יום צריכים לאכול, ומישהו שיטפל וידאג להם... אני לא יכולה להפסיק פתאום...".

חברי הקבוצה חשו, כי הם מבינים יותר את רויטל. דפוסי הניתוק, הכאב והתוקפנות היו מוכרים להם היטב; אך כעת
הצליחו להרגיש, עד כמה רויטל חוששת להפגע שוב; הבידוד והתוקפנות היו ניסיון נואש להגן על עצמה.  בקבוצה זו
וברבות שבאו אחריה, נוצר גשר בין רויטל לבין חברי הקבוצה, גשר שאפשר לה לקחת חלק בקבוצה, ולהבין עד כמה
הדפוסים שסיגלה לעצמה, משאירים אותה בודדה.  

טיפול באוכלוסיות בסיכון מזמן אתגרים לא פשוטים. שניים מהם, הם ביסוס יחסי אמון עם אנשים שחוו פגיעות
משמעותיות, לעיתים מהאנשים הקרובים אליהם ביותר, אלו שהיו אמורים להגן עליהם ולדאוג להם;  והתמודדות עם
מנגנונים של ניתוק ודיסוציאציה. מנגנונים אלה מיועדים להגן על הנפש בזמן התמודדות  עם חוויות חיים בלתי נסבלות; אולם כשהם מתבססים, הם יוצרים תחושה של ניתוק וקהות רגשית , ומקשים על יצירת קשרים בעלי משמעות. לא אחת הם גורמים לכך שהמטופלים אינם מצליחים לעבד חוויות טראומטיות, וכך מנותקים מהאופן בו הם מובילים עצמם, שוב ושוב - למצבי סיכון וסכנה. 

הסיפור של רויטל ממחיש את תרומתם של בעלי חיים לעבודה טיפולית עם אוכלוסיות בסיכון: 

1. לבעלי חיים יש הבטים אנטי-דיסוציאטיבים. החיה צריכה דברים במציאות: אוכל, שתייה, מגע וטיפול. היא
   'מכריחה' את המטופלים, בדרכים ייחודיות (ויצירתיות) לכל חיה, להתכוונן לצרכיה, כאן ועכשיו. באופן זה, בעלי החיים מסייעים להתמודד עם מנגנונים רבי עוצמה של דיסוציאציה, ויוצרים תנועה נפשית - גם אצל מטופלים מנותקים או מצומצמים מאוד. לאחר שנים של ניתוק וקהות, רויטל החלה שוב להרגיש: דאגה, אהבה ולצד זאת גם כאב על הסבל שחוותה. עיבוד רגשות אלה הווה נדבך חשוב בתהליך השיקום שלה.
    
2. בעלי החיים מסייעים למטופלים שאיבדו אמון בחברה האנושית -  לחזור בהדרגה לעולם בני האדם, ולקחת בו חלק פעיל ומלא. חברי הקבוצה, שכה התקשו להתחבר לרויטל, יכלו לעשות זאת כשיצרו עימה דיאלוג סביב טיפולה המסור בחיות. הצד הרך, העדין שביטאה בקשר עם בעלי החיים – אפשר לחברים, בסופו של דבר ליצור עימה קשר.