טיפול בפחד מכלבים

רועי (שם בדוי) הגיע לטיפול במטרה ברורה ומוצהרת להתגבר על פחד מכלבים. 
הפחד של רועי מכלבים הפריע לו לתפקד כפי שרצה. כל חבריו התניידו באופניים, אולם במהלך הרכיבה איתם רצו אחריהם כלבי השכונה, סיטואציה שהיתה מפחידה מאוד עבור רועי.
עם הזמן הפכה התנהגותו של רועי לנמנעת. הוא מעט לצאת עם חבריו, בגלל הפחד מהכלבים.
כך נמנעו ממנו חוויות משותפות עם בני גילו וככל שיצא פחות הלכו וגברו פחדיו ותסכוליו.

בעקבות מצוקתו הביאו  אותו הוריו לטיפול בעזרת בעלי חיים, מתוך הבנה שחשיפתו לבעלי חיים בלווי מטפל תעזור לו להפסיק לפחד מכלבים והוא יוכל לחזור לשיגרה מבורכת.

אך מהי שיגרה מבורכת?
האם ישנה כזאת או אנו חיים באשלייה כי היא קיימת? האם אנו יכולים להתנהל בחיינו על מי מנוחות, כאשר החיים סביבנו אינם מפתיעים אותנו לעולם? האם ייתכן שדרכנו בעולם היא דרך ישרה, ברורה, שלווה, ונטולת מהמורות? האם החיים אינם שולחים לנו נסיונות, צורך לעמוד מול שינויים, יציאה מחיי הנוחות? הפתעות נעימות, או לא נעימות?
כאשר אנו נתקלים בלא צפוי אנו נבהלים, בדמיוננו אנו עלולים להשלים את התסריט הנורא ביותר, איננו יודעים מה יקרה, ומוחנו כותב תסריטים. לכל סיטואציה יש הרבה אופציות של המשך וסיומים שונים. אך אם הבמאי שבראשנו רגיל לבחור באופצייה הגרועה ביותר, אנו עלולים לחיות תחת חרדה מתמדת.

דני סנדרסון בשיר הפותח את המאמר, הפליא לתאר את אחד הפחדים הגדולים ביותר שלנו. הפחד מהלא נודע: "כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה..." 
ורועי ראה את הגרוע מכל.
הפחד של רועי מכלבים היווה רק רמזור בולט וקל לזיהוי. אך בתוכו שכנו לא מעט פחדים נוספים, פחדים מהלא צפוי, ופחדים לקבל את כל תווך רגשותיו. רועי פחד להביע רגשות "שליליים": כעס ותוקפנות פנימית  איימו עליו וקשה היה לו לקבלם בעצמו.

לפי תאוריות ההתקשרות (קליין, וויניקוט ואח') חווית הצפת הרגשות הללו בתוכנו כל כך מאיימת, שעלול להתפתח מנגנון הגנה של פיצול. הילד לא יראה את עצמו כשלם הנושא בתוכו את כל חלקי האישיות, אלא יחלק את העולם לטוב ורע. ללא גווני ביניים. החרדה מראיית עצמו כ"רע" תגרום למנגנון הגנה נוסף של השלכה, בה האדם משליך את החלקים ה"שליליים" בעצמו על אחרים. 
אצל רועי, הכלבים היו מושא ההשלכה. הם היו הרעים, התוקפניים, הכועסים. כך פינו לו את דמות הטוב והטהור. 

רגשותיו של רועי עלו בטיפול מרגע שהרגיש שאנו מקבלים אותו כמו שהוא, שאינו צריך להעמיד מולנו פנים של גיבור. כך נתנו לרועי לגיטימציה לחלק הפוחד שבתוכו. לימדנו אותו כי הפחד אינו אויב שיש להילחם בו עד חורמה ולהשמידו, אלא לפחד יש מטרה בחיינו שהיא הישרדותית. 
כאשר רועי יכול היה לקבל את הפחד כלגיטימי, וכחלק מכל מכלול רגשותיו שעלו בטיפול, הוא החל לקבל אותו. עזרו לו בעלי חיים הקטנים בפינת החי שהגיבו לעיתים בתגובות שונות של פחד, שרועי למד לכבד. מתוך הזדהות איתם, מצא עצמו מרגיע, מלטף, לומד את צרכיהן וכיצד להיענות להם. בבואתו השתקפה לו בהן, בינו לבין בעלי החיים נוצרה הדדיות של קבלה. הן קיבלו אותו על אף רגשותיו והוא אותן על אף ובזכות פגיעותן. בפינת החי נחשף רועי בצורה בטוחה לחלקים שונים של עצמו מתוך צפייה בחיות בכל טווח התנהגותם. תוקפניים וגם עדינים, מתבדלים וגם מתקשרים, כועסים וגם אוהבים. פוחדים וגם מעיזים. הוא למד להכיל אותן ואנו הכלנו את רגשותיו וכיבדנו אותם. 
כך פחתה החרדה.

בטיולנו בפינת החי נתקלנו בלא צפוי. מחוץ לפינת החי פגשנו כלבים שהסתובבו בחופשיות בקיבוץ. רועי מצא רעיון יצירתי להתמודדות: כאשר פחד דיבר אל הכלבים וכך נרגע. באחד המפגשים הניח ראשו על כלב ונח.